דמיון מודרך - לגוף ולנפש 

דמיון מודרך – לגוף ולנפש

במהלך כל חיינו אנו משתמשים בדמיון מודרך רק שאין אנו נותנים את הדעת על כך. כילדים קטנים אנו משחקים בכאילו – הכל נראה כל כך בסדר, כל כך בריא, לילדים כיף כולם מחוייכים ואילו המבוגרים מקבלים זאת באהבה, בהבנה.

ככל שאנו גדלים מבקשים מאיתנו להיות בוגרים, להפסיק להתלוצץ, בטח לא ליד אנשים. מבקשים מאיתנו שלא לעשות שטויות לא לצחוק סתם ככה ואפילו לא לבכות כשלא צריך. יותר מכך לא מאפשרים לנו לשחק, הרי זה תינוקי, בודקים אותנו בציציות כדי שנראה נורמלי, נראה כאחד האדם בחברה. האם כך צריך להיות – להכניס את המתבגרים לתוך תבנית מסוימת ולא לאפשר להם להיות מי שהם.

אותם הגבלות, הערות וחינוך עוצר מכניס אותנו לתוך מסגרת של תבנית החברה ויותר מזה חלק מאיתנו אף נכנס לתבנית בתוך עצמו, מסתגר שמא יגידו כי הוא לא בוגר, לא מספיק חכם, לא מספיק יפה – ככה סתם, כי העירו לו במהלך חייו.

אנו מכניסים ומכנסים חזרה לתוכנו, סוגרים את נשמתנו במעטפות אחת על גבי השניה כדי שלא ירגישו, שלא ידעו, שלא יהיו ולא יראו.

אותם מעטפות הופכות לנו להיות אמנם הגנה אך גם לחסימה שלנו בפני החיים עצמם. החיים הינם סוג של משחק בבמה ואנו השחקנים. אנו אמורים לבחור בחיים בכל רגע ורגע. אף אחד לא מחליט מתי יוולד ומתי ימות אך בהחלט יחליט וצריך לבחור בחיים עצמם. כדי לבחור בחיים אנו צריכים להרגיש חופשיים מעטיפות, חופשיים ממסכות – להיות אנחנו, להיות שמחים בכל רגע.

אהבה וחום נדרשים ההורים לתת האם זה לא כולל את ההקשבה, חמלה, הבנה ורגש שיש לעורר בכל רגע ורגע או אולי קבלה שזה ילדי, זו נשמתו וכך הוא צריך להיות.

לא לכולם מתאפשר להיות כל כך קשובים באותו רגע עם ילדם מסיבות של חוסר סבלנות, חוסר זמן וכד' ועל כן כילדים אנו צוברים, חוסר תשומת לב, חוסר הקשבה, חוסר אהבה – מה שמבטא בבגרותנו עטיפות נוספות סביב נשמתנו.

בעזרת דמיון מודרך, מעין משחק ששיחקנו עוד כילדים, אנו מסוגלים להוציא את כוחנו הטמון בנו, את האהבה הרבה שלנו כלפי עצמנו והחיים עצמם, את המוטיבציה לחיים והיצירתיות והתשוקה לעבור דרך הייעוד שלנו.

כאשר אנו מגיעים לשלמות עם עצמנו ועבודה של מודעות על ידי דמיון מודרך אנו יכולים לבטא את כח הריפוי שבנו לכל כאב שמתעורר אצלנו.

דמיון מודרך כדרך חיים, משחק שמשנה את זויית הראיה לחיים ומאפשר לי לחיות בשלווה.